המסע
לפולין,תשע"ד, יולי 2014
עברו
כבר שלושה ימים,אנחנו בדיוק נמצאים בדרך לבורות הירי.
עד
אתמול הייתי בטוחה שהמסע הזה קטן עלי,שהוא לא כזה קשה כמו שאומרים,
אבל
אז הגענו למיידנק,שם ראיתי דברים קשים ביותר,דברים שזיעזעו אותי,
תמיד
ידעתי מה קרה בשואה והייתי מודעת לסיפורי הזוועה,אבל אתמול ראיתי בעיניים שלי,וזה
היה הרבה מעבר,הרגשתי את הכאב,הצלחתי לדמיין את מה שהם חוו.
במחנה
ההשמדה הזה קיבלתי פרופורציות אחרות לגמרי,למדתי להעריך את הדברים ולא לרדוף אחרי
עוד כל הזמן.חשבתי על המשפחה שלי,על סבתא שלי שחוותה את השואה בצורה קשה וזה חנק
אותי,זה הכעיס אותי,זה העביר בי תחושות שלא ידעתי שקיימות בי..לדעת שתינוקות,ילדים
בגילי,אנשים מבוגרים,חוו את כל הרוע הזה,ושאלתי את עצמי מאיפה כל השנאה הזו,מאיפה
היכולת להתנהג בצורה המזוויעה הזו לבני אדם,איפה הלב?
אני
כרגע נמצאת במקום שאני פשוט רוצה לראות עוד,לדעת עוד,כמה שיותר,מבלי לחסוך שום
סיפור זוועתי,לדעת הכול ולהעביר הלאה.
אני
גאה בעם שלי,כל בני עמי שחוו את השואה הם הגיבורים שלי,אני לא יכולה לסכם כרגע את
המסע הזה עוד כי אני רק באמצע שלו אבל מה שאני כן יכולה להגיד זה שאני לא אתן לזה
לקרות שוב,ולא אתן לאף אחד לשכוח את מה שקרה שם.
רותם
גליק,יא5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה