בתום יום שני של המסע

לילה טוב לכולם,

כבר עשיתי ספוילר קטן כאשר שלחתי עדכון קצרצר בצהריים - אבל פשוט הגשם תפס אותנו בלתי מוכנים בעליל. אל דאגה - כולם יבשים, בריאים ושלמים, במיטותיהם.

התחלנו את הבוקר בהליכה מבית המלון לעבר שכונת מגורים. נכנסו לחצרות פנימיות של בתים בם גרות משפחות פולניות היום, ובתוך החצרות נמצאים שרידים מועטים של חומת הגטו. האזור בו ביקרנו הוא שריד של החומה הדרומית של הגטו - קיר בגובה של כ 4 מטר. 

במקום אחר בשכונה סמוכה נכנסנו לחצר פנימית אשר מוקפת מבני מגורים בצורת האות 'ח' - בחלק מן הדירות עד היום גרים תושבים, הבנין ישן ומט ליפול, קורות חיזוק תומכות בו מכל הצדדים. המדריכים סיפרו לנו שבחצר זו ובדירות המקיפות אותה גרו בו זמנית כ 1,500 יהודים - מספר מפחיד! חשבנו איך אנחנו, משלחת של קרוב ל 100 איש, תופסים חלק גדול מן החצר - איך יכול היה להיות אפשרי בכלל להכניס לשטח הזה עוד 14 מאות אנשים??? בלתי נתפס.

שמענו סיפורים רבים על כך שילדים רבים קיבלו על עצמם את הכורח להבריח החוצה דברי ערך כדי לסחור בם ולהחליף במזון; שמענו על השומרים הגרמנים שעמדו ליד פתחי ביוב שידעו שמשם יוצאים ילדים וארבו להם כדי לתפוס אותם בצאתם; שמענו על סחטנים שהיו גם הם ממתינים לילדים האלה שיצאו מן הגטו, וברגע שהיו יוצאים היו מבקשים מהם את כל דברי הערך שברשותם אחרת ימסרו אותם לידי הגסטפו.

הסתכלנו על מפת הגטו וניסינו להבין אותה. הגטו הקיף אזור שכלל כ 2.5% משטחה של העיר ורשה בעוד שמספר היהודים בעיר היה כ 30% ממספר התושבים. לשטח זה הובאו גם יהודים מחוץ לורשה - דבר שמאד מסביר את הצפיפות. מחוץ לגטו הושארו כנסיות וקו החשמלית שעבר ברחוב מרכזי בעיר. זה יצר מאין מובלעת ארית בתוך הגטו ויצר הפרדה בין חלקו הצפוני לחלקו הדרומי של הגטו. בשלבים מסויימים היה שער דרכו היו יכולים היהודים לעבור מחלק אחד לחלק השני, כאוות נפשם של השומרים הגרמנים ולפי רצונותיהם. בשלב מאוחר יותר של הכיבוש הנאצי, נבנה גשר מעל המובלעת מה שאפשר ליהודים מעבר חופשי בין שני חלקי הגטו. 

היום קיים אזכור למובלעת זו שבין שני חלקי הגטו בצורת יד זיכרון המציינת את שהיה במקום; פסי החשמלית שעברה במקום הושארו על מקומם למרות שהחשמלית כבר לא עוברת במקום והפסים אינם מובילים לשום מקום; במקום בו עמד הגשר עומדים כיום שני עמודי מתכת מחוברים בכבלי מתכת מלמעלה - תזכורת לעבר.

הגענו לסיור בבית העלמין היהודי של וארשה. מקום גדול ובו קברים רבים. בית העלמין פעיל משנת 1806 ובו קברים רבים ומצבות עליהן כתובות בפולנית, באידיש ואף בעברית. על חלק מן המצבות יש שירה, מילות שבח על הנפטר בשפה מליצית, אקרוס-תיכון עם שם הנפטר ועוד. שמענו סיפורים על מספר אנשים שקבורים שם ואף על כאלה שאינם קבורים שם אך הועמדה בבית העלמין מצבה לזכרם.

בית העלמין נראה מוזנח, המצבות בחלקן הגדול אינן מטופחות, טחב וירוקת מכסים אותן, קיסוס מטפס עליהן והעצים הירוקים מטילים צל גדול מעל. כל זה משרה אוירה ירוקה מאד על המתובנן.

בבית העלמין קיים גם קבר אחים, אליו הובאו גופות היהודים שנפטרו בגטו ולא יכלו להביא אותם לקבורה אישית. המדריכים הראו לנו תמונות כיצד העבירו את הגופות לקבר האחים. שמענו מהמדריכים כיצד כאשר היה נפטר אדם, לא היתה משפחתו מדווחת על פטירתו על מנת שיוכלו להמשיך ולקבל את הקצבת המזון שלו.

ליהודים, אגב, היתה הקצבת מזון של 180 קלוריות ביום. 

שמענו את הסיפור על אדם צ'רניאקוב, שהיה ראש היודנראט בגטו וארשה. אדם זה קבור בבית העלמין בוארשה למרות שהתאבד, וכידוע כאשר אדם מתאבד קוברים אותו מחוץ לגדר בית העלמין. ההחלטה לקבור אותו בפנים היתה משום שלפני שהתאבד השאיר מכתב ובו מסביר שהוא נוטל את חייו כדי שלא יצטרך למלא אחר צו הגרמנים לשלוח טרנספורט של מאות יהודים.

הטרנספורטים יצאו מכיכר השילוחים, האומשלג פלץ. ביקרנו במקום, בו קיימת כיום אנדרטה. באנדרטה רשומים 300 שמות של יהודים, המציינים את 300,000 האנשים שנשלחו משם לטרבלינקה. כל שם מייצג 1000 נרצחים. משם התחלנו את הסיור במסלול הגבורה, כאשר עוברים בנקודות שונות ובכל נקודה שומעים סיפור על דמות אחרת שהיתה חשובה והשאירה את חותמה בתקופת המלחמה.

סיימנו באנדרטה של רפפורט, אנדרטה זהה לזו שנמצאת ביד ושם. הצוות של סיגל ערך את הטקס במקום, קטעי קריאה, שירה, הנחת זר - ואת הכל בגשם כאשר כל המשלחת עומדת מולם, לבושה בחולצות המשלחת הלבנות ומקשיבה.

ריגשה אותי מאד אישה אחת שכאשר התחיל הטקס עברה במקום, ונעצרה. היא עמדה לידינו במהלך כל הטקס ולא הלכה גם אחרי שסיימנו לשיר את 'התקוה'. ביקשתי מיונה, המדריכה של אוטובוס 2 שדוברת פולנית, לשוחח עם האישה ולשאול אותה מדוע היא שם - היה לי ברור שהיא לא יהודיה ולא מבינה מילה ממה שמתרחש מולה, ובכל זאת היא שם, ובעיניה מבט כל כך מרגש שהיא גרמה לי לבכות.

יונה שוחחה עימה והתברר שהאישה בת 85, גדלה בלובלין ליד משפחה של יהודים שגורשה מהמקום. היא כבר הרבה שנים גרה בוארשה, חוושבת שצריך לכבד את כל בני האדם באשר הם, מאד שמחה על קיומה של מדינת ישראל, מאושרת לראות משלחות שמגיעות למקום, חושבת שצריך לשמר את הזכרון ולהמשיך לבוא ולספר את הסיפור של תקופת השואה כדי לא לשכוח - אישה פשוט מרגשת. אחרי הטקס יונה שוחחה עימה והניצוץ שעמד בעיניה כאשר הסתכלה על בני הנוער, הילדים שלכם, שהתאספו סביבנו ואמרה 'איזה ילדים יפים!' - פשוט מילא את ליבי גאווה. יש אנשים שכנראה גם אז היה להם אכפת ממה שקרה - לא כולם עמדו מן הצד והסתכלו, וגם היום בגיל 85 חשוב לה להגיע לטקסים שנערכים במקום ולהראות לנו שזה חשוב לה. דרך אגב, יש לה נכדה בשם מרים, אנקדוטה מעניינת.

זהו - עוד מעט חצות ומחר יום ארוך. וקשה. ומלא וגדוש.

אשתדל לכתוב בערב - לא מבטיחה.

שיהיה יום נפלא לכולם, ובאמת מקווים שיהיה כבר שקט

אסנת