לא ביקרנו היום על סט צילומים בהוליווד..

הבוקר התחיל בשעה מאד מוקדמת, השכמה ברבע לשש, ארוחת בוקר ב 6.30 – לא שעות שבני נוער מתורגלים בהן, בטח לא במהלך חודשי החופש הגדול. ובכל זאת – כולם התייצבו בזמן ערוכים ומוכנים להתחיל את היום שהן המורים המלווים והן המדריכים הגדירו כיום קשה ולא פשוט.

עזבנו את ורשה והתחלנו בנסיעה לכיוון לובלין. הנסיעה ארכה מספר שעות שבמהלכן צפינו באוטובוס בסרט 'הפסנתרן'. הסרט קיבל כעת משמעות נוספת – מעין סיכום של היומיים האחרונים שלנו בורשה. עכשיו שראינו את המקומות המדוברים ושמענו את כל הסיפורים הנוספים, היה יותר קל להתחיל להבין את שעבר על משפחת שפילמן מתחילת המלחמה ועד סופה.

כאשר הגענו ללובלין הגענו ל'ישיבת חכמי לובלין'. הישיבה היתה פעילה עד המלחמה ויצאו ממנה תלמידי חכמים רבים. בשנים האחרונות היא עברה שיפוץ ושחזור של המבנה הישן ולאחרונה עוברת הישיבה הסבה לבית מלון כאשר בית המדרש נשאר בקומה העליונה. שם ישבנו, שמענו מחיים על ההיסטוריה של המקום ועל חשיבותו ליהודים שחיו בפולין במאות שעברו וגם שמענו השלמות מאליאב שהסביר לכולנו על חייו של תלמיד חכם הלומד בישיבה.

ישבנו בחצר הישיבה לארוחת צהרים ארוזה שקיבלנו (4 כריכים, פרי, ופל, קולה) ועלינו על האוטובוסים בדרכנו למחנה ההשמדה מיידנק. כולנו לבשנו את חולצות המשלחת הלבנות ובכניסה למחנה כל קבוצה קיבלה 2 דגלים להסתובב עימם בגאווה בסיור במחנה.

המחנה ממוקם סמוך מאד לעיר לובלין, עד כדי כך סמוך שבתי העיר היום ממש גובלים בגדרות המחנה. לא כך היה הדבר בשנות המלחמה, אך עדיין ודאי שתושבי לובלין ידעו מה מתרחש במחונה. למדנו שהמחנה שהוקם מהווה כ 20% ממה שתוכנן להיבנות בעתיד;  שהיו למחנה שימושים שונים – מחנה שבויים, מחנה עבודה, מחנה מעבר, מחנה מאגר לכוח עבודה ובשנת 1943 גם למחנה השמדה.

המחנה מוקף בגדרות שמירה כפולות, בקצותיהן גדר תיל, ולאורכן 18 מגדלי שמירה. לכל אורך הסיור במחנה העבירה לנו המדריכה את כל המידע דרך עיניה של הלינה בירנבאום, אמו של יעקב גלעד ששרדה את מחנה מיידנק. זה הפך את הסיור למשהו הרבה יותר אישי שניתן להתחבר אליו. בכניסה למחנה עומדת אנדרטת אבן עצומה שמשרה על המסתכל עליה יראה. זאת כנראה מטרתה – לגרום לנכנס בשער המחנה לחשוב היטב – אנא פני מועדות?

התחלנו את הסיור בישבנו תחת האנדרטה ובתצפית על כל המחנה ואז נכנסו למחנה ברגל. המחנה גדול. גדול מאד. התחלנו אותו בביתן הרחצה והחיטוי. למדנו שבגז הציקלון B השתמשו בכלל לחיטוי בגדים, שזהו חומר שנועד להשמיד מזיקים. רק לאחר התייעלות של הגרמנים הפך הגז את שימושו להשמדת אנשים. למדנו שכאשר חדר המקלחת מצוייד בראשי מקלחת כמו שאנו מכירים היום, ראשי טוש, זה באמת היה חדר מקלחת עם מים זורמים. למדנו שכאשר השתמשו בגז הציקלון B, הוא השאיר שרידי צבע כחול על הקירות.

ופתאום אתה רואה מסביבך אנשים שמתחילים קצת לעכל, ולכעוס, ולחשוב – רגע, זה היה באמת, כל הסרטים שראינו והסיפורים ששמענו – כולם אמיתיים. איך זה היה יכול לקרות? והילדים כועסים ושואלים שאלות וחלקם בוכה וחלקם יוצא החוצה ורוצה להתבודד כי אינו יכול לשאת את כובד המחשבות . חלקם מתחבקים וחלקם שותקים ועוד יותר מסתגרים בתוך עצמם ומתכנסים במחשבותיהם.

המשכנו לסייר בצריפי המחנה שהציגו תמונות ומפות וסיפקו הסברים נוספים על התקופה. ו 2 הצריפים הקשים ביותר לביקור היו הצריף בו היו שורות שורות של תצוגת נעליים ישנות והצריף בו הוא דרגשים – צריף השינה. אין ספק שמראות אלה היו קשים לילדים וגם במהלך שיחות הערב שלנו עלה כמה פעמים הנושא של – יש לי הרגשה שהכל לא אמיתי , אני נמצא בתוך סט צילומים של סרט בהוליווד כי זה כל כך דומה לכל מה שראיתי עד כה בסרטים. זה בטוח מבויים – לא ייתכן שזה באמת קרה, לא ייתכן שהיה מקום כזה באמת, לא ניתן לחשוב על כך שהיו אנשים באמת כל כך אכזריים כמו מפקדי המחנה שסיפרו לנו עליהם, שכל כך התעללו באסירים והכבידו על חייהם עשרת מונים.

הילדים העלו כל כך הרבה שאלות וסביר להניח ששאלות רבות ימשיכו לעלות ולצוף בימים הבאים . תשובות – לא בטוח שיהיו להם. יכול להיות שלחלק מהילדים הדבר כל כך קשה להבנה משום גודל הארוע – איך אתה מסביר רצח של מליונים? איך אתה מסביר 800 איש בתוך צריף אחד עם 3 קומות של דרגשים? איך אתה מסביר את העובדה שהיו גרמנים שלא רק מילאו פקודות אלא גם יזמו והתעלו על מפקדיהם? איך אתה מסביר שרצחו גם ילדים? הם לא עשו שום דבר וחלק גדול מהגרמנים היה בעל משפחה.. איך אתה יכול להסביר את הגרמני שחזר הביתה מ'יום עבודה' במחנה למשפחתו, חיבק את ילדיו ואשתו, לאחר שעסק במהלך היום ברצח אנשים אחרים?? איך אתה מסביר את כל הדברים האלה?

מחנה מיידנק מחולק לאזורים הנקראים שדות. הסיור שעשינו היה בשדה 3. ביציאה משדה 3 נמצא פסל. הגרמנים החליטו לפעול לקישוט המחנה אך השאירו את ביצוע המשימה לאסיירם. אלה החליטו לבנות את פסל 3 הנשרים שמהווה את סמל המחתרת. בנוסף לכך, לקחו אפר אדם מהמשרפות וטמנו אותו בבסיס הפסל באופן שהגרמנים כלל לא ידעו. כך, באביב 1943, מוצב לו הפסל במחנה ומבלי שהגרמנים יודעים מכך – זו למעשה האנדרטה הראשונה לנספי מיידנק.

הסיור המשיך בביקור בקרמטוריום – קשה לראות ולחשוב על האסירים שטיפלו  כל יום בעשרות גופות עד שהביאו אותן לשריפה. בקצה המחנה נמצא הצד השני של האנדרטה – מצד אחד פסל מאיים ומטיל מורא ומצד שני הר עצום , כיפה מבטון מכסה עליו, שמכיל כ 7 טון אפר. על מדרגות כיפת הבטון התקיים הטקס שערכה הקבוצה של פרלי.

פרלי קראה קטע מאד מרגש שכתבה על אביה – ביקשתי ממנה לשתף גם אתכם ואני תקוה שהיא תעשה זאת מחר.

והגשם הגיע.

אני חייבת לציין שמהרגע שרגלינו דרכו במחנה, הורגשה בקבוצות אווירה של הוד והדר, כבוד למתים שניספו שם ובמקומות אחרים. ילדיכם רגישים ונפלאים, קשובים לחבריהם ולרגשות האחר, וזה מרגש לראות אותם.

חבקו את ילדיכם מרחוק, שלחו לעברם מחשבות מחזקות כי הם זקוקים להן.

להשתמע בערב שבת,

אסנת