ערב שבת בקרקוב,
אתחיל דווקא מסוף היום. עכשיו כבר שבת, הילדים בחדריהם וגם אנשי הסגל
וההורים המלווים כבר פרשו לחדריהם. היום נגמר עם דמעות התרגשות וחיוכים רבים כאשר
הילדים קיבלו את מכתביכם מהבית. מספר ילדים ידעו שהמכתבים יגיעו היום, אך חייבת אני
לציין שהם שמרו על כך בסוד ולא שיתפו את חבריהם כך שלרוב חברי המשלחת היו המכתבים
מהבית הפתעה גמורה. תודה!
סיימנו יום ארוך של נסיעה ומספר ביקורים לא פשוטים, בארוחת ערב שבת
חגיגית, עם קידוש, שירי שבת, שיחה על פרשת השבוע (מפי אליאב שילה) והרבה עליצות
ושמחה. שומעים כאן הרבה עברית במלון בקרקוב כי יש איתנו עוד משלחות מהארץ, כך
שנדמה שזו מעין מובלעת של ישראל שנמצאת על שפת נהר הוויסלה...
יצאנו הבוקר מזמוש, בבוקר אפרורי ומעט גשום ויצאנו בדרכנו לכיוון
קרקוב. לאחר כשעה וחצי נסיעה עצרנו במקום בשם יוספוב. זו היתה עצירה לא מתוכננת
ששימשה פתיחה לתוכנית היום. האוטובוסים עצרו על שפת אגם קטן ופסטורלי בו שטים
ברווזים ולחופו עומדים מספר דייגים. מסביבנו עצי אורן גבוהים מאד (מעל 10 מטרים כל
אחד), יער צפוף שבינות העצים הגבוהים יש עצים נמוכים יותר ושיחים. הכל היה רטוב
ובוצי מהגשם שירד ביממה האחרונה והריח הנקי של 'אחרי הגשם' הדגיש את נועם המקום.
צעדנו בינות העצים לתוך היער, מרחק של מספר דקות הליכה על שביל והגענו לבורות הירי.
במקום הפסטורלי, השקט, הכל כך נעים, גילינו שיהודי האזור הובאו לשם, נרצחו, ונקברו
בקברי אחים. כמה אירוני – איך מראה עיניים יכול להטעות.
למדנו שבשיטה הזו נרצחו למעלה מ 1.5 מליון בני אדם עוד לפני שנבנו
מחנות ההשמדה בתאי הגזים.
כדי לייעל את שיטת הרצח, לנטרל קשר עין בין הרוצח לנרצח חשבו על שיטות
נוספות כיצד להרוג והשיטה היעילה יותר היתה לדחוס בני אדם למשאית, להכניס את מפלט
האגזוז לתא ולנסוע מרחק של 10 עד 12 ק"מ ולפרוק את הגופות ישירות לתוך בורות
כרויים מראש – קברי אחים. האנשים היו נחנקים מאדי החמצן החד-פחמני. מחקרים מצאו
שיש אלפים רבים של קברי אחים של נרצחים בידי הנאצים.
כאשר מצאו הנאצים שגם שיטה זו אינה יעילה הקימו 3 מחנות מוות, מחנות
השמדה. הראשון שהוקם היה מחנה בלז'ץ (בו ניספו כ 600.000 איש) השני היה סוביבור
(בו ניספו כ 300.000 בני אדם) ומחנה ההשמדה האחרון שהוקם היה טרבנליקה (בו ניספו כ
900.000 אנשים). אנחנו ביקרנו בבלז'ץ
מפעל המוות הזה נוהל על ידי 20 קצינים גרמנים בלבד ועוד חיילים אוקראינים
שפיקחו על העבודה. את העבודה השחורה ביצעו 600 אסירים יהודים. הרכבת היתה מגיעה
לתחנה, האנשים היו יורדים ממנה לאחר שהיה ממושכת כאשר הם צמאים רעבים ועייפים,
היתה מקבלת את פניהם מוזיקה נעימה והבטחות לעבודה. הם היו בטוחים שהגיעו למחנה
עבודה וכאשר ביקשו מהם להיכנס להתקלח ולהעביר את בגדיהם תהליך של חיטוי לא חשבו
שיש בכך בעייתיות. המחנה היה למעשה תפאורה ורק שביל אחד הוביל מהרציף – אל תאי
הגזים. האסירים היו אחראים לפנות את הגופות מתוך התאים ולקבור אותן בבורות מוות.
במחנה בלז'ץ קיימים 33 בורות מוות כאלה בשטח של כ 300 מ"ר.
כמו גם בטרבלינקה, גם בבלז'ץ לא נותר זכר ממחנה ההשמדה – הגרמנים היו
מודעים היטב לכך שהם מבעים פשעי מלחמה ודאגו למחוק כל זכר לעבודת הרצח שלהם. על כל שטח המחנה יש
אנדרטה – כל השטח של בורות המוות מכוסה במה שנראה כאבני בזלת, המורכב מסגסוגת של
ברזל ופחם – דבר המשרה אווירה כבדה ביותר ואי –שקט. בשביל בו צעדו הנרצחים לדרכם
האחרונה, בין בורות המוות, צעדנו היום. בסוף השביל לוח גדול ועליו שמות פרטיים של
יהודים אשר מייצגים את הנרצחים – כי הרי לא יודעים מי הגיע לשם ומי נרצח.
רק 2 אנשים ניצלו ממחנה זה – את עדויותיהם שמענו מפי חברי הצוות של
איריס שהכינו את הטקס. הטקס היה מרגש ואינטימי מאד, והעדות האישית שהקריאה דורית
פלג (שי פלג התרגשה מדי מכדי לקרא) על סבא של שי – העלה דמעות בעיני כולנו.
לאחר הביקור בבלז'ץ המשכנו בנסיעה הארוכה. אם אתם שואלים איך מעבירים
נסיעות ארוכות – אז ככה: צופים בסרטים (בנתיים צפינו ב'בריחה מסוביבור' ו'רשימת
שינלדר'), ישנים, שומעים מוזיקה, מפטפטים, קוראים, פותרים תשבצים, שרים ועוד.
אחר הצהריים הגענו לטרנוב ושם ביקרנו באתר שנקרא זבילטובסקה גורא.
במקום זה קיימים בורות ירי של כל יהודי טרנוב וגם של פולנים שנרצחו שם בגלל פעולות
שעשו נגד המשטר הנאצי. שוב הגענו ליער, שוב היו עצים, שוב היתה אווירה פסטורלית,
רק הפעם היו יותר אזורים מתוחמים בגדרות – הרבה יותר מוות. אזור שתחום במעקה כחול –
בורות ירי של יהודים; אזור שתחום במעקה לבן – בורות ירי של פולנים. לאחר שעוברים
מספר אזורים מתוחמים מגיעים לאחד עצוב במיוחד – מבין כ 6000 יהודי טרנוב שנרצחו
שם, היה בור אחד בו נרצחו 800 ילדים – בור הילדים של טרנוב. המעקה מקושט בציורים
שהשאירו לילדים, בלונים, מילים חמות לעודד אותם. עצוב, מאד עצוב.
הצוות של עדנה ערך טקס במקום שהוקדש לילדים שנשארו שם, שנשארו ילדים
לנצח.
משם המשכנו בנסיעה לקרקוב והגענו לבית המלון, והגיע גם זמני לישון.
מחר גם יום.
שבת שלום
אסנת
תודה על הסיפורים תודה על מסע לחיים שלמים.
השבמחקבוקר טוב ושבת שלום.
השבמחקשמחנו מאד לקבל אתמול בלילה טלפון מבר ולשמוע שהוא התרגש מאד לקבל את המכתב ששלחנו לו ועד כמה כל החברים היו מופתעים על כך.
אני יודעת שעוברים עליהם ימים לא קלים וקשה מאוד להעביר ולקלוט זאת בשיחות טלפון קצרצרות מידי ערב.
אין לי ספק שהמסע הזה דורש תעצומות נפש רבות, לחוש בו זמנית תחושות של כעס, פחד, עוצמה, תעוזה, גאווה והזדהות. לשאול שאלות, לחקור ולנסות להבין את פשר המעשים הבלתי נתפסים שהיו שם, זו בהחלט "חוויה" יוצאת דופן.
אני מניחה כי רוב ההורים, כמונו, לא היו במקומות בהם אתם מבקרים עכשיו ולכן התיאורים והסיפורים המועברים חשובים לנו מאד כדי לנסות ולדמיין, מה כל אחד מהילדים שלנו, כל אחד בדרכו שלו חווה את המסע הזה.
אז בבקשה מכם חבקו אותם בשמנו ההורים, ודאגו כי גם השקטים והמופנמים שבינם יהיו מסוגלים לפרוק את אשר על ליבם.
תודה לכם שוב
אירית, אמא שלי בר
מצטרפת לבקשתה המרגשת של אירית- אמא של בר. חבקו את כולם בשמנו.
השבמחק