סיכום מסע
למסע הזה באתי עם שאלה אחת בראש: למה? למה נתנה רשות לאותם מרצחים
איומים לטבוח בכמות כזאת של יהודים (ואחרים) תמימים ללא רחמים? מה עשה העם היהודי
שהגיע לו לעבור את התופת הנוראה הזו?
את השאלה הזו רציתי לפתור, אבל מראש ידעתי שלא בהכרח אצליח, ולכן לא
חשבתי עליה הרבה במהלך המסע. העדפתי להתרכז בהדרכות, לראות עוד נקודת ציון
היסטורית, ולשמוע עוד סיפור אישי של גבורה נוכח תנאים איומים. היו נקודות שהכעיסו
אותי, כמו חומת גטו ורשה שסימלה בעיניי את האדישות של העולם לזוועות שמעבר לחומה.
היו נקודות שהעלו לי דמעה, כמו חדר הנעליים במיידאנק, כשדרך השוני של הנעליים אחת
מהשנייה הבנתי כיצד כל אחד ואחד מרשימת הנספים הוא עולם ומלואו שנגדע. ככה הבנתי
עוד מעט מהטרגדיה האדירה שמצויה מאחורי המספרים. היו גם רגעים שעשו אותי גאה, למשל
הרגע בו עמדתי מול מגדל השמירה הגרמני, נופפתי בדגל ישראל כדי לירות בו".
במהלך המסע גם למדתי מספר לקחים חשובים. מהאחווה וההדדיות ששרה בין
היהודים בגטאות ובמחנות למדתי על חשיבותה של האחדות ותמיכה, ושיש לה מקום גם כשאר
נראה שהתנאים מחייבים שכל אחד ידאג לעצמו בלבד – בדיוק כמו בגטו, גם בחיים
האמיתיים אף אחד לא שורד לבד. מהבנאליות של הרוע הגרמני ומיעילות המכנית והמנותקת
של מפעלי המוות הנאציים למדתי שאסור לוותר על הלב, וראיתי את הסכנה שבהדחקת הרגש
ומחשבה רציונאלית גרידא – כשהאדם מנתק את רגשותיו ממעשיו, הוא יכולה למצוא עצמו
עושה דברים איומים בלי לשים לב כלל כמו הוא מושחת מוסרית. ולבסוף למדתי – וזהו
הלקח החשוב מכל!- שתמיד יש תקווה. תמיד, בכל תנאי, יש אפשרות לאדם לבחור ולשמור על
צלם אלהים שבו. למצוא משמעות. להשאר חי, בכל מובן המילה. כי אם בתנאים הלא אנושיים
של השואה הצליחו האנשים לחיות חיים של גבורה ושל תקווה, וודאי שבכל תנאי שנפגוש
אפשר לעשות זאת!
אז לא – לא הבנתי למה. אולי אבין יום אחד, ואולי לא. לא מצאתי את מה
שחיפשתי, אבל מצאתי את מה שלא חיפשתי. חוויתי חוויות חזקות והגעתי להבנות מהותיות.
אז במבט לאחור, אפשר בלי ספק להכתיר את המסע כמסע מוצלח.
עומר בן לייש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה