יעל שגיא
היי אמא, היומיים הראשונים הרגישו קצת כמו טיול שנתי, סיור לימודי
בורשה. הרגשנו פיספוס. אתה כועס על על צוות המדריכים ועל עצמך שאתה לא מרגיש
ב"מסע לפולין" ששמעת עליו כה הרבה. בסוף היום שני, הרופאה (שהיא ממש
אדירה) שאלה את נגה ואותי איך אנחנו. סיפרנו לה שאנחנו לא מרגישות את עומק המסע
והיא שאלה אותנו שאלה מאוד חכמה: מה אתם אמורים להרגיש? לא הייתה לנו תשובה. אנחנו
עוברים כאן מסע בכל מובן המילה. מתבוננים, לומדים, מתמודדים ואפילו מוצאים קצת זמן
להנות. אי אפשר להצביע על רגע ספציפי או אירוע מכונן בו המסע התחיל. זה תהליך.
במהלך הסיור במיידנק, אחרי שיצאנו מתאי הגזים, היה שקט. לא דיברו, לא צעקו – כולנו
הלכנו אחרי המדריכה (שגם היא נהדרת) בדממה. אתה יוצא משם ולא יודע מה לומר. שומעים
סיפורים ומכירים את הפרטים ועדיין זה לא מטלטל כמו לראות דברים בעיניים. דברים
שנשמרו למעלה מ70 שנה מצליחים להעביר בעוצמה את הרגש שאף מילה לא מצליחה. אני שמחה
שיצאתי למסע, ושאבא איתי. לא היה לי רגע של פקפוק שלא אצא. אפילו למדתי משהו חדש
על סבא – כשהוא ואימו יצאו מהיער, לפני שעברו לוורוצלב ומוטי נולד, הם גרו רחוב
אחד ליד המלון שלנו בזאמושץ'. איזה הזוי. אבא ואני מוסרים ד"ש חם וחיבוק אוהב לך,
ליובל, לטל ולאלו שגרים רחוק יותר מהבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה