כמו שיר פרידה

זהו, חזרנו לפנות בוקר הביתה, הקפנו את מרכז הארץ מספר פעמים לפני נחיתה וזו היתה קבלת הפנים שלנו, חזרה למציאות הישראלית הקשה.

רק התעוררנו הבוקר וכבר נודע לנו כי בוגר שלנו שסיים ללמוד לפני שנה בתיכון רבין, נהרג אתמול בעזה. עוד לא התאוששנו מהמחסור בשעות שינה, עוד לא התחלנו לעכל את כל מה שעבר עלינו בשבוע האחרון, וכבר אנחנו שומעים על עוד חיילים שלא יחזרו לבתיהם ולמשפחותיהם, על עוד רקטות שנשלחות ליישובי הדרום ומחייבות את תושביהן להישאר במרחבים מוגנים ועכשיו - למי בכלל יש זמן לחשוב על פולין? 

שלחתם את ילדיכם לפני שבוע למסע כדי לגלות את שורשיהם, לללמוד על מה שקרה לפני המלחמה ההיא, לברר מדוע ואיך היא פרצה ואיך היא השפיעה על אומות שלמות באירופה. שלחתם אותם כדי שביחד נלמד ונחווה את ההיסטוריה ברגלינו, בראשינו ובליבנו. כולנו יצאנו ברגשות מעורבים, כי איך אפשר לעזוב מדינה במלחמה כאשר לכל אחד יש מישהו שהוא מכיר שנמצא בחזית בעזה? שתיים מהמורות המלוות שלנו הגיעו למסע בלב חצוי משום שבניהן משרתים בעזה, ובכל זאת יצאנו. וכולנו נתנו את הכל, מורים ותלמידים, כדי לייצר אווירה נעימה, אווירה תומכת, אווירה מכבדת. והצלחנו וחזרנו מלוכדים ומגובשים, עם חברויות חדשות והכרויות שנוצרו ויימשכו. ולאן חזרנו? למציאות העצובה הזו שלמשך שבוע התרחקנו ממנה כי התעסקנו בעבר הכל כך קשה ועצוב.

'אלה שאינם זוכרים את העבר נועדו לחזור על טעויותיו' (ג'ורג' סנטיאנה). נסענו כדי ללמוד את העבר ולדאוג שדבר כזה לא יחזור על עצמו. אחד מן המסרים החשובים שהעברנו למשתתפי המסע בשבוע הזה היה – שאלו שאלות, גלו ענין, חיקרו ובדקו מדוע קורים דברים – אל תקבלו את הדברים כעובדה מוגמרת. היו אנשים חושבים, אכפתיים, רגישים לזולת. אל תהפכו ל'עומדים מן הצד'. מקווה שהצלחנו.

לא יהיה דיווח על היום האחרון – בודאי כבר קיבלתם אותו מילדיכם. אני מזמינה את חברי המשלחת לכתוב פוסטים משלהם לבלוג, לספר את מחשבותיהם והגיגיהם, וכמובן אתכם ההורים – לכתוב ולהגיב.

מברכת אתכם לשלום

אסנת