כמו שיר פרידה

זהו, חזרנו לפנות בוקר הביתה, הקפנו את מרכז הארץ מספר פעמים לפני נחיתה וזו היתה קבלת הפנים שלנו, חזרה למציאות הישראלית הקשה.

רק התעוררנו הבוקר וכבר נודע לנו כי בוגר שלנו שסיים ללמוד לפני שנה בתיכון רבין, נהרג אתמול בעזה. עוד לא התאוששנו מהמחסור בשעות שינה, עוד לא התחלנו לעכל את כל מה שעבר עלינו בשבוע האחרון, וכבר אנחנו שומעים על עוד חיילים שלא יחזרו לבתיהם ולמשפחותיהם, על עוד רקטות שנשלחות ליישובי הדרום ומחייבות את תושביהן להישאר במרחבים מוגנים ועכשיו - למי בכלל יש זמן לחשוב על פולין? 

שלחתם את ילדיכם לפני שבוע למסע כדי לגלות את שורשיהם, לללמוד על מה שקרה לפני המלחמה ההיא, לברר מדוע ואיך היא פרצה ואיך היא השפיעה על אומות שלמות באירופה. שלחתם אותם כדי שביחד נלמד ונחווה את ההיסטוריה ברגלינו, בראשינו ובליבנו. כולנו יצאנו ברגשות מעורבים, כי איך אפשר לעזוב מדינה במלחמה כאשר לכל אחד יש מישהו שהוא מכיר שנמצא בחזית בעזה? שתיים מהמורות המלוות שלנו הגיעו למסע בלב חצוי משום שבניהן משרתים בעזה, ובכל זאת יצאנו. וכולנו נתנו את הכל, מורים ותלמידים, כדי לייצר אווירה נעימה, אווירה תומכת, אווירה מכבדת. והצלחנו וחזרנו מלוכדים ומגובשים, עם חברויות חדשות והכרויות שנוצרו ויימשכו. ולאן חזרנו? למציאות העצובה הזו שלמשך שבוע התרחקנו ממנה כי התעסקנו בעבר הכל כך קשה ועצוב.

'אלה שאינם זוכרים את העבר נועדו לחזור על טעויותיו' (ג'ורג' סנטיאנה). נסענו כדי ללמוד את העבר ולדאוג שדבר כזה לא יחזור על עצמו. אחד מן המסרים החשובים שהעברנו למשתתפי המסע בשבוע הזה היה – שאלו שאלות, גלו ענין, חיקרו ובדקו מדוע קורים דברים – אל תקבלו את הדברים כעובדה מוגמרת. היו אנשים חושבים, אכפתיים, רגישים לזולת. אל תהפכו ל'עומדים מן הצד'. מקווה שהצלחנו.

לא יהיה דיווח על היום האחרון – בודאי כבר קיבלתם אותו מילדיכם. אני מזמינה את חברי המשלחת לכתוב פוסטים משלהם לבלוג, לספר את מחשבותיהם והגיגיהם, וכמובן אתכם ההורים – לכתוב ולהגיב.

מברכת אתכם לשלום

אסנת

אופיר ברגה - בתום המסע

פולין,

אופיר ברגה.

מליוני יהודים נרצחו, מליוני יהודים עברו התעללויות וזוועות,

מליוני יהודים ניתקו ממשפחותיהם ויקיריהם, מיליוני יהודים, ולכל אחד סיפור אישי, עולם שלם וצבעוני שנבנה במשך שנים אבל בשנייה אחת יכול אותו העולם להישמד.

במשך המסע הזה מצאתי את עצמי מנסה לענות על שאלה אחת שחזרה בי, למה דווקא אנחנו היהודים?

אולי אנחנו שונים ומוזרים משאר העמים? אולי עשינו מעשה בעבר והשואה היא העונש שלנו?

אולי זו באמת אידיאולוגיה שהלכה והוקצנה לרמות שגרמו לאנשים לאבד צלם אנוש?

כל יום שעבר וכל מידע שקיבלנו רק גרמו לי לכעס ובלבול, הייתי בטוחה שהיות ואני יהודיה אני חייבת למצוא את התשובה.

ואז עצרתי לרגע, חזרתי על שבעת הימים האחרונים שעברו עלי, כל הסיפורים הקשים ששמענו מחנות ההשמדה שבהם ביקרנו והתמונות שנחרצו בגורלנו אבל ראיתי דבר נוסף,במשך כל המסע הזה קיימנו טקסים מרגשים, התרגשנו ביחד בכינו ביחד, לבשנו חולצות לבנות של המשלחת ונופפנו בדגלי ישראל.

פה הבנתי שאת התשובה שלי לשאלה לא מצאתי ואולי לא אמצע גם בעוד זמן רב, אבל מצאתי משהו אחר, מצאתי עם מאוחד עם שעבר השמדה נוראית וכיום הוא חי בארץ משלו עם זכויות משלו, ואני? גאה להיות חלק מהעם הזה ולגלות עוד הרבה דברים כמו שגיליתי על עצמי ועל העם שלי כאחד במסע הזה.      

 

עומר בן לייש - בדרך הביתה

סיכום מסע

למסע הזה באתי עם שאלה אחת בראש: למה? למה נתנה רשות לאותם מרצחים איומים לטבוח בכמות כזאת של יהודים (ואחרים) תמימים ללא רחמים? מה עשה העם היהודי שהגיע לו לעבור את התופת הנוראה הזו?

את השאלה הזו רציתי לפתור, אבל מראש ידעתי שלא בהכרח אצליח, ולכן לא חשבתי עליה הרבה במהלך המסע. העדפתי להתרכז בהדרכות, לראות עוד נקודת ציון היסטורית, ולשמוע עוד סיפור אישי של גבורה נוכח תנאים איומים. היו נקודות שהכעיסו אותי, כמו חומת גטו ורשה שסימלה בעיניי את האדישות של העולם לזוועות שמעבר לחומה. היו נקודות שהעלו לי דמעה, כמו חדר הנעליים במיידאנק, כשדרך השוני של הנעליים אחת מהשנייה הבנתי כיצד כל אחד ואחד מרשימת הנספים הוא עולם ומלואו שנגדע. ככה הבנתי עוד מעט מהטרגדיה האדירה שמצויה מאחורי המספרים. היו גם רגעים שעשו אותי גאה, למשל הרגע בו עמדתי מול מגדל השמירה הגרמני, נופפתי בדגל ישראל  כדי לירות בו".

במהלך המסע גם למדתי מספר לקחים חשובים. מהאחווה וההדדיות ששרה בין היהודים בגטאות ובמחנות למדתי על חשיבותה של האחדות ותמיכה, ושיש לה מקום גם כשאר נראה שהתנאים מחייבים שכל אחד ידאג לעצמו בלבד – בדיוק כמו בגטו, גם בחיים האמיתיים אף אחד לא שורד לבד. מהבנאליות של הרוע הגרמני ומיעילות המכנית והמנותקת של מפעלי המוות הנאציים למדתי שאסור לוותר על הלב, וראיתי את הסכנה שבהדחקת הרגש ומחשבה רציונאלית גרידא – כשהאדם מנתק את רגשותיו ממעשיו, הוא יכולה למצוא עצמו עושה דברים איומים בלי לשים לב כלל כמו הוא מושחת מוסרית. ולבסוף למדתי – וזהו הלקח החשוב מכל!- שתמיד יש תקווה. תמיד, בכל תנאי, יש אפשרות לאדם לבחור ולשמור על צלם אלהים שבו. למצוא משמעות. להשאר חי, בכל מובן המילה. כי אם בתנאים הלא אנושיים של השואה הצליחו האנשים לחיות חיים של גבורה ושל תקווה, וודאי שבכל תנאי שנפגוש אפשר לעשות זאת!

אז לא – לא הבנתי למה. אולי אבין יום אחד, ואולי לא. לא מצאתי את מה שחיפשתי, אבל מצאתי את מה שלא חיפשתי. חוויתי חוויות חזקות והגעתי להבנות מהותיות. אז במבט לאחור, אפשר בלי ספק להכתיר את המסע כמסע מוצלח.

עומר בן לייש

אושוויץ - כמה גדול!! כמה חם!!!

אושוויץ

יום ראשון הוקדם כולו למחנה אשוויץ-בירקנאו. יום קשה גם בתנאים אידיאלים, אז בחום של מעל 30 מעלות זה בטח לא היה קל יותר.

למי שלא היה – אושוויץ, או אושוויץ 1, הוא מוזיאון היום. זה המקום בו נמצא השלט המפורסם "העבודה משחררת". הדבר הראשון שהדהים אותי היה כמות המבקרים – מגרש חניה עמוס באוטובוסים, תור ענקי של קבוצות שממתינות להדרכה מקומית ולהיכנס למחנה, ולא כולם מהארץ. היו שם דוברי שפות רבות (יפנית, פורטוגזית, אנגלית וכמובן הרבה עברית), היו שם משפחות שהגיעו עם ילדים ועם עגלות תינוק – ממש כמו שהייתי רואה בפארק או במוזיאון ביום שבת. ואכן, היה סופשבוע פה אתמול והמקומיים באים גם הם לבקר במוזיאון.

מחנה אושוויץ קידם את הבאים בשעריו במוזיקה – מיד לאחר השלט המפורסם עמדה תזמורת וניגנה מרשים שהנעימו את זמנם של הנכנסים והיוצאים (לעבודות). המחנה נראה שונה ממידנק – הבנינים בנויים מבלוקים אדומים, מבנים בני 3 קומות ולא צריפים מעץ

התחלנו את הסיור בביקור בקרמטוריום מס' 1- פה נבנה הקרמטוריום הקטן שהכיל בין 700 ל 1000 איש בכל פעם. בסמוך לו – תנורי השריפה שנבנו בשחזור שראינו מהחלקים המקוריים. כאשר נבנה מחנה בירקנאו, ובו עוד 4 קרמטוריום, כבר לא היה צורך בזה ולכן הפכו אותו הגרמנים למקלט, סיידו יפה וניקו וכך לא נשאר זכר לסימנים הכחולים על הקירות שראינו במיידנק ואשר מצביעים על השימוש בגז הציקלון B

מפקד המחנה –רודולוף הס, גר ממש בסמוך לגדר המחנה עם משפחתו – תנאים מצויינים למפקד, לא צריך לבזבז זמן רב בנסיעות לעבודה. כיום ליד ביתו, לא רחוק מהמבנה ששימש כקרמטוריום 1, עומד עמוד תליה. לאחר המלחמה הוא נשפט, נידון לתליה, ונתלה. בעמוד תליה זה נעשה שימוש חד פעמי.

כאשר פלשו הגרמנים לפולין וסיפחו אותה אליהם, היה מחנה זה בשימוש הצבא. הגרמנים הפכו אותו לבית סוהר לאסירים פוליטיים ושימש כמחנה עבודה ורק בשלב מאוחר יותר עבר המחנה הסבה למחנה השמדה.

התחלנו את הסיור בבלוקים השונים במחנה – לכל בלוק היה ייעוד והיום הוא מהווה תצוגות בנושאים השונים. נכנסנו למספר בלוקים, קשה מאד לסייר בפנים – הכל צפוף מלא אנשים. למרות שכל החלונות פתוחים מרגישים אוירת מחנק גם בגלל החום וגם בגלל המוצגים.

בלוק 4 מכיל תצוגות המתארות את ההשמדה, מפות מפורטות המתארות את הטרנספורטים, מידע מספרי מדוייק על השוהים במחנה והנרצחים בו. חדר מלא שיער אדם – נראה שכל השיער באותו הצבע, אפרורי, ואיך זה קרה? הרי לבני אדם יש שיער בצבע שונה. א. הזמן עושה את שלו, השיער עובר תהליך התיישנות ומשנה את הצבע. ב. שיער האדם שמוצג כאן הוא של אנשים שהומתו בגז והחשיפה לציקלון B גרמה לשינוי בצבע השיער. באושוויץ, להבדיל ממחנות אחרים, רק לאסירים שעבדו היו מגלחים את השיער. לאנשים שהובלו להשמדה לא.

בלוק 5 מכיל שרידים מתוך תיקים ומזוודות שנשאו איתם הנרצחים: תפילין, טליתות, משקפיים, אביזרים של נכים – קביים, תותבות, חפצי בישול, נעליים, מברשות (גילוח, שיניים, נעליים). תצוגה נפרדת של נעלי ילדים.

בלוק 6 מתאר את חיי האסיר – הטבעת מספר על גופו (קעקוע על זרוע שמאל או על הרגל – אצל ילדים, חותמת על צד שמאל של החזה), שייוך האסיר לקבוצה מסויימת נעשה בתהליך הקבלה והאסיר היה מקבל משולש שמצביע על השיוך שלו (פושע, פוליטי, יהודי, הומו וכד'). בלוק זה מכיל גם תצוגה של בגדי האסיר ותעוד מצולם של אסירים בעת שחרורם בידי הצבא הרוסי.

בלוק 10 היה בלוק הניסויים של פרופסור קלאוברג. שם ערכו ניסויים למציאת הדרך היעילה ביותר לעיקור נשים. שמענו את הסיפור המרגש על עליזה ברוך, ניצולה מבלוק 10. לעיתים היו נשים נשלחות לעבור ניסויים בתרופות כימיות שונות, או שעברו ניתוחים ניסויים.

בלוק 11 היה בלוק המוות. בבלוק זה היו מרתפים ובו תאי ענישה: הרעבה, חושך, עמידה.

בין בלוק 10 ובלוק 11 יש את קיר המוות – שם היו אסירים מוצאים להורג, בין אם בתליה ובין אם בירי. בין האסירות שהוחזקו בבלוק 11 היו 4 נשים שסייעו בגניבת חומרי נפץ שהובאו לזונדר קומנדו (האסירים היהודיים שתפעלו את הקרמטוריום) ובעזרתם הם הצליחו לפוצץ את קרמטוריום 4. הנשים עונו ונחקרו רבות ובסופו של דבר הוצאו להורג.

בלוק 27 הוא הבלוק היהודי – זהו בלוק חדש שנחנך לפני פחות משנה על ידי מדינת ישראל והמידע שבו נמסר בשיתוף עם יד ושם. הוא מכיל עדויות כתובות ומצולמות, ציורים וגם את ספר השמות – ספר התלוי במרכז חדר גדול ובו מאות דפים שבהם כתובים בכתב קטן וצפוף שמותיהם של 4.2 מליון נספים.

יצאנו מאושוויץ, עצרנו בחוץ לארוחת צהריים ארוזה ועלינו על האוטובוסים לנסיעה של 3 הק"מ שמפרידים בין אושוויץ 1 ל אושויץ 2 – בירקנאו.

המדריכה הראתה לנו סכמה של המחנות בם ביקרנו. מחונה בלז'ץ היה כ 270 מ"ר, נראה כמלבן קטן. לידו מחנה מיידנק, גדול בערך כפליים ולידו מחנה אושוויץ-בירקנאו – גדול בערך פי 5. זה היה המחנה הגדול ביותר מבין כל המחנות שהקימו הנאצים. בחלקו הראשון נבנה המחנה מבלוקים ולאחר מכן נבנו צריפים ממבנים של אורוות סוסים. כל מבנה מאורך כזה עשוי מעץ וראוי להכיל 52 סוסים כאשר  בכל קצה של המלבן יש ארובת אבן שאמורה לדאוג לחימום הסוסים בימי החורף הקרים. המחנה מלא בשרידי תנורי החימום האלה שעשויים מאבן ובם פגעי מזג האויר פגעו פחות. צריפים – לא נשארו רבים עומדים על תילם. ביקרנו במספר צריפים בלבד.

במחנה זה שהו כ 90.000 איש. בצריף שינה כזה, בעל 3 קומות של דרגשים כמו שראינו במיידנק, יכולים לשהות 500 איש ויותר. שמענו סיפור על יעקב שהיה קאפו של בלוק-צריף כזה, היה צריך למלא מכסה של הגרמנים להוצאה להורג, נידב את עצמו. הגרמנים לא היו מוכנים שהוא בעצמו ילך כי אמרו שהם מרוצים מאד מעבודתו כקאפו של הבלוק, ודרשו שיבחר אדם אחר. לאחר התלבטויות רבות – שלח יעקב את בנו דוד למיתה, עצמו ובשרו. אשתו וילדיו האחרים כבר נרצחו, והוא לא היה מוכן לקחת על עצמו רצח של אדם אחר.

בלוק השירותים היה מקום בו מאות אנשים היו צריכים להצטופף ולכרוע זה לצד זה, מאות אנשים בו זמנית, לפי פקודת הגרמנים, בשעות שהריצו אותם לשם ולעשות את צרכיהם בזמן זה ללא כל פרטיות.. בקשו לשמוע את הסיפור על ה'שייסע קומנדו'.

בבלוק הנשים שמענו את הסיפור על רות שעברה סלקציה ולא עלתה בה למרות שהיתה בהריון. כאשר ילדה את תינוקה, עבר מנגלה ועשה עליה ניסויים שונים. סיפורים קשים ביותר שמענו.

יצאנו מאזור הבלוקים והגענו לקרמטוריום. 4 מבנים עומדים שם, כולם הרוסים. הגרמנים פוצצו את קרמטורים 2 3 ו 5 (1 היה באושוויץ) לפני שעזבו. את מס 4 פוצצו אסירים.

ליד הקרמטוריום עשינו את הטקס האחרון – עליו היתה אחראית הקבוצה שלי. כיבדנו את בקשתו של יעקב גוטרמן שהיה איש עדות שפגשנו בסמינר שלנו במורשת לפני מספר חודשיט, וערכנו שם את הטקס לפי בקשתו. היה קשה להדליק נרות עקב הרוח, אבל הקטעים שהתלמידים קראו ושרו היו מרגשים.

לאחר הטקס עמדו כל חברי המשלחת במעגל וערכנו את טקס 'לכל איש יש שם' – כל חבר במשלחת כתב על ריבוע פוליגל שמות של נספים – אנשים או קהילות – ואחד אחד נכנסנו כולנו, הזכרנו את השמות שעל הפוליגל שכתבנו, ותקענו אותם בתוך המעגל תוך כדי הנחת ורד ליד. נוצרה מעין מצבה, יד זכרון לנספים. יהיו תמונות – בודאי ילדכם צילמו – בקשו לראות. היה מרגש ביותר.

אני מסיימת כאן – כבר בוקר, אתמול היה באמת יום קשה והייתי חייבת לישון לפני הכתיבה, אז אם מישהו רגיל לקום בבוקר ולקרוא – מקווה שלא התאכזבתם.

נראה לי שפה מסתיימת הכתיבה שלי מפולין – אנסה לכתוב דף סיכום כשנשוב לארץ.

שיהיה לכולם יום נפלא

אסנת

שי פלג - על סבה ועל הטכס בבלז'ץ

"סבא שלי הוא הגיבור שלי ,

סבא שניצל מהתופת,

סבא שלי שבזכותו המשיכה משפחתו להתקיים בגטו,

ואתה סבא רק בן 12 יצאת לעבוד בתעשיית העור על מנת לפרנס את משפחתך.

סבא שלי לא האמין שהוא ומשפחתו נידונים למוות,

סבא שלי כששאלו אותו האם לברוח אמר "איפה שנולדתי כאן אמות".

סבא ואחיו אהרון זכו להינצל מהתופת, כל משפחתנו נכחדה בשואה.

סבא שלי נפטר לפני 7 שנים ממחלה, ובעמדנו על קברך אמרה גל, אחותי הבכורה, לאחר שחזרה מהמסע, ועכשיו אני קצת מבינה מה עבר עלייך סבא.

ואני נכדתו ואני כלתו עומדים כאן על אדמת פולין בגאווה ומוכיחות לכם שלא הצלחתם, שלא הצלחתם."

אתמול אחרי הטקס בו המורה דיברה אל אביה שניצל בשואה חשבתי אני על סבי, סבי שעבר כל כך הרבה במהלך המלחמה עבר מחנות קשים ובכל זאת הצליח לעלות ארצה ולהקים משפחה. רק אתמול הבנתי איזה גיבור היה סבי, לכן החלטתי שהיום בטקס שקבוצתי עושה אני אקרא משהו על סבא.

אמי עזרה לי לכתוב, אהבתי את מה שכתבתי, התרגשתי וכשהיה זמני לעלות לקרוא פתחתי את הספר בו כתבנו ולא יצאה לי מילה מהפה, רק בכי. לא הייתי מסוגלת לחשוב על הזוועות ולראות את סבא שלי, שתמיד היה חזק ודמות נערצת בשבילי. לא הצלחתי להבין איך הוא כזה ילד בן 12 הצליח לעבור את ידי השטן, הנאצים.

בזמן שאמא קוראת את הקטע כי אני לא הצלחתי - המשכתי לבכות. המחשבות נדדו על איך לא ניצלתי את הזמן המועט שהיה לי עם סבא לשאול שאלות, להבין יותר או ללמוד את השריקה המשפחתית שבזכותה מצא סבא את אחיו אהרון.

אני יודעת דבר אחד. סבא שלי היה גיבור! והוא גם תמיד יהיה.

רוני אריה - בתום היום השלישי למסע

מסע פולין 2014 – רוני אריה

יום 3 –

פולין..

יום קשה עבר עליי.. יום מלא כאב, צער ופחד.. יום שבו כל מה שהיה סיפורים והיסטריה בשבילי נראה אליי בעיניי שלי והפך לזיכרון כואב ובלתי נשכח.. זיכרון שהאוזניים לא יוכלו לשכוח.. זיכרון שהעיניים לא יוכלו לשכוח.. זיכרון שהלב לא יוכל לשכוח.. זיכרון שיישאר לנצח.. זיכרון שחרוט לא עוד בראש אלא חרוט עמוק בלב..

כמות דמעותיי היום וכאביי היום לא יוכלו להשתוות לכמות הדמעות, הכאב, הסבל, לכמות האנשים שחרפו נפשם למוות בלי כל סיבה.. לא יוכלו להשתוות לכמות הרוע האין סופית שהייתה לנאצים האלה שלא הפסיקו להמציא ולחדש דרכים לרציחת יהודים תמימים ומסכנים שכל מה שביקשו זה רק לחיות..

עצוב לי.. כל כך עצוב לי וכואב עד מאוד..

יעל שגיא כותבת - בתוך היום השלישי

יעל שגיא

היי אמא, היומיים הראשונים הרגישו קצת כמו טיול שנתי, סיור לימודי בורשה. הרגשנו פיספוס. אתה כועס על על צוות המדריכים ועל עצמך שאתה לא מרגיש ב"מסע לפולין" ששמעת עליו כה הרבה. בסוף היום שני, הרופאה (שהיא ממש אדירה) שאלה את נגה ואותי איך אנחנו. סיפרנו לה שאנחנו לא מרגישות את עומק המסע והיא שאלה אותנו שאלה מאוד חכמה: מה אתם אמורים להרגיש? לא הייתה לנו תשובה. אנחנו עוברים כאן מסע בכל מובן המילה. מתבוננים, לומדים, מתמודדים ואפילו מוצאים קצת זמן להנות. אי אפשר להצביע על רגע ספציפי או אירוע מכונן בו המסע התחיל. זה תהליך. במהלך הסיור במיידנק, אחרי שיצאנו מתאי הגזים, היה שקט. לא דיברו, לא צעקו – כולנו הלכנו אחרי המדריכה (שגם היא נהדרת) בדממה. אתה יוצא משם ולא יודע מה לומר. שומעים סיפורים ומכירים את הפרטים ועדיין זה לא מטלטל כמו לראות דברים בעיניים. דברים שנשמרו למעלה מ70 שנה מצליחים להעביר בעוצמה את הרגש שאף מילה לא מצליחה. אני שמחה שיצאתי למסע, ושאבא איתי. לא היה לי רגע של פקפוק שלא אצא. אפילו למדתי משהו חדש על סבא – כשהוא ואימו יצאו מהיער, לפני שעברו לוורוצלב ומוטי נולד, הם גרו רחוב אחד ליד המלון שלנו בזאמושץ'. איזה הזוי.  אבא ואני מוסרים ד"ש חם וחיבוק אוהב לך, ליובל, לטל ולאלו שגרים רחוק יותר מהבית.

שבת מנוחה

שבוע טוב
היום הדיווח קצר עקב עייפותה של הכותבת. סיירנו ברגל ברובע היהודי בעיר שם ביקרנו במספר בתי כנסת שרובם לא פעילים והוסבו למוזיאונים
בצהרים נסענו למחנה פלשוב הממוקם קילומטרים ספורים מהמפעל של שינדלר. כיום יש במקום אנסרטה. זה היה מחנה עבודה שממנו נשלחו האסירים בסופו של דבר לאושוויץ. עקב תנאי המחיה הקשים במחנה והתעללות ברוטלית של מפקדו והקצינים - מתו במחנה 8000 אסירים.. רובם יהודים.
נהנינו מזמן חופשי בכיכר המרכזית של קרקוב - עם הקתדרלה הגדולה והשווקים. משם עברנו לעוד קצת זמן חופשי בקניון - שם ילדיכם נהנו ויצאו שבעים ועם שקיות.
בערב אכל ו במסעדה ונהנינו ממופע פולקלור קראקובייני.
מחר עוד יום קשה - אשתדל לכתוב בסופו. לא מבטיחה.

להית
אסנת

ערב שבת - קרקןב

ערב שבת בקרקוב,

אתחיל דווקא מסוף היום. עכשיו כבר שבת, הילדים בחדריהם וגם אנשי הסגל וההורים המלווים כבר פרשו לחדריהם. היום נגמר עם דמעות התרגשות וחיוכים רבים כאשר הילדים קיבלו את מכתביכם מהבית. מספר ילדים ידעו שהמכתבים יגיעו היום, אך חייבת אני לציין שהם שמרו על כך בסוד ולא שיתפו את חבריהם כך שלרוב חברי המשלחת היו המכתבים מהבית הפתעה גמורה. תודה!

סיימנו יום ארוך של נסיעה ומספר ביקורים לא פשוטים, בארוחת ערב שבת חגיגית, עם קידוש, שירי שבת, שיחה על פרשת השבוע (מפי אליאב שילה) והרבה עליצות ושמחה. שומעים כאן הרבה עברית במלון בקרקוב כי יש איתנו עוד משלחות מהארץ, כך שנדמה שזו מעין מובלעת של ישראל שנמצאת על שפת נהר הוויסלה...

יצאנו הבוקר מזמוש, בבוקר אפרורי ומעט גשום ויצאנו בדרכנו לכיוון קרקוב. לאחר כשעה וחצי נסיעה עצרנו במקום בשם יוספוב. זו היתה עצירה לא מתוכננת ששימשה פתיחה לתוכנית היום. האוטובוסים עצרו על שפת אגם קטן ופסטורלי בו שטים ברווזים ולחופו עומדים מספר דייגים. מסביבנו עצי אורן גבוהים מאד (מעל 10 מטרים כל אחד), יער צפוף שבינות העצים הגבוהים יש עצים נמוכים יותר ושיחים. הכל היה רטוב ובוצי מהגשם שירד ביממה האחרונה והריח הנקי של 'אחרי הגשם' הדגיש את נועם המקום. צעדנו בינות העצים לתוך היער, מרחק של מספר דקות הליכה על שביל והגענו לבורות הירי. במקום הפסטורלי, השקט, הכל כך נעים, גילינו שיהודי האזור הובאו לשם, נרצחו, ונקברו בקברי אחים. כמה אירוני – איך מראה עיניים יכול להטעות.

למדנו שבשיטה הזו נרצחו למעלה מ 1.5 מליון בני אדם עוד לפני שנבנו מחנות ההשמדה בתאי הגזים.

כדי לייעל את שיטת הרצח, לנטרל קשר עין בין הרוצח לנרצח חשבו על שיטות נוספות כיצד להרוג והשיטה היעילה יותר היתה לדחוס בני אדם למשאית, להכניס את מפלט האגזוז לתא ולנסוע מרחק של 10 עד 12 ק"מ ולפרוק את הגופות ישירות לתוך בורות כרויים מראש – קברי אחים. האנשים היו נחנקים מאדי החמצן החד-פחמני. מחקרים מצאו שיש אלפים רבים של קברי אחים של נרצחים בידי הנאצים.

כאשר מצאו הנאצים שגם שיטה זו אינה יעילה הקימו 3 מחנות מוות, מחנות השמדה. הראשון שהוקם היה מחנה בלז'ץ (בו ניספו כ 600.000 איש) השני היה סוביבור (בו ניספו כ 300.000 בני אדם) ומחנה ההשמדה האחרון שהוקם היה טרבנליקה (בו ניספו כ 900.000 אנשים). אנחנו ביקרנו בבלז'ץ

מפעל המוות הזה נוהל על ידי 20 קצינים גרמנים בלבד ועוד חיילים אוקראינים שפיקחו על העבודה. את העבודה השחורה ביצעו 600 אסירים יהודים. הרכבת היתה מגיעה לתחנה, האנשים היו יורדים ממנה לאחר שהיה ממושכת כאשר הם צמאים רעבים ועייפים, היתה מקבלת את פניהם מוזיקה נעימה והבטחות לעבודה. הם היו בטוחים שהגיעו למחנה עבודה וכאשר ביקשו מהם להיכנס להתקלח ולהעביר את בגדיהם תהליך של חיטוי לא חשבו שיש בכך בעייתיות. המחנה היה למעשה תפאורה ורק שביל אחד הוביל מהרציף – אל תאי הגזים. האסירים היו אחראים לפנות את הגופות מתוך התאים ולקבור אותן בבורות מוות. במחנה בלז'ץ קיימים 33 בורות מוות כאלה בשטח של כ 300 מ"ר.

כמו גם בטרבלינקה, גם בבלז'ץ לא נותר זכר ממחנה ההשמדה – הגרמנים היו מודעים היטב לכך שהם מבעים פשעי מלחמה ודאגו למחוק  כל זכר לעבודת הרצח שלהם. על כל שטח המחנה יש אנדרטה – כל השטח של בורות המוות מכוסה במה שנראה כאבני בזלת, המורכב מסגסוגת של ברזל ופחם – דבר המשרה אווירה כבדה ביותר ואי –שקט. בשביל בו צעדו הנרצחים לדרכם האחרונה, בין בורות המוות, צעדנו היום. בסוף השביל לוח גדול ועליו שמות פרטיים של יהודים אשר מייצגים את הנרצחים – כי הרי לא יודעים מי הגיע לשם ומי נרצח.

רק 2 אנשים ניצלו ממחנה זה – את עדויותיהם שמענו מפי חברי הצוות של איריס שהכינו את הטקס. הטקס היה מרגש ואינטימי מאד, והעדות האישית שהקריאה דורית פלג (שי פלג התרגשה מדי מכדי לקרא) על סבא של שי – העלה דמעות בעיני כולנו.

לאחר הביקור בבלז'ץ המשכנו בנסיעה הארוכה. אם אתם שואלים איך מעבירים נסיעות ארוכות – אז ככה: צופים בסרטים (בנתיים צפינו ב'בריחה מסוביבור' ו'רשימת שינלדר'), ישנים, שומעים מוזיקה, מפטפטים, קוראים, פותרים תשבצים, שרים ועוד.

אחר הצהריים הגענו לטרנוב ושם ביקרנו באתר שנקרא זבילטובסקה גורא. במקום זה קיימים בורות ירי של כל יהודי טרנוב וגם של פולנים שנרצחו שם בגלל פעולות שעשו נגד המשטר הנאצי. שוב הגענו ליער, שוב היו עצים, שוב היתה אווירה פסטורלית, רק הפעם היו יותר אזורים מתוחמים בגדרות – הרבה יותר מוות. אזור שתחום במעקה כחול – בורות ירי של יהודים; אזור שתחום במעקה לבן – בורות ירי של פולנים. לאחר שעוברים מספר אזורים מתוחמים מגיעים לאחד עצוב במיוחד – מבין כ 6000 יהודי טרנוב שנרצחו שם, היה בור אחד בו נרצחו 800 ילדים – בור הילדים של טרנוב. המעקה מקושט בציורים שהשאירו לילדים, בלונים, מילים חמות לעודד אותם. עצוב, מאד עצוב.

הצוות של עדנה ערך טקס במקום שהוקדש לילדים שנשארו שם, שנשארו ילדים לנצח.

משם המשכנו בנסיעה לקרקוב והגענו לבית המלון, והגיע גם זמני לישון.

מחר גם יום.

שבת שלום

אסנת

פרלי ניניו - על מיידנק

המסע לפולין, מיידנק

מיידנק  -  סיפור

מיידנק – זוועות, צמרמורות, אין אויר, ריח, דשא, צריפים, נעליים, אפר, גדרות, ועוד גדרות

הייתי המאסף – הסתכלתי על הילדים שהולכים בשקט מתוח, בסקרנות שמציפה

ראיתי אותם מזדהים, ראיתי אותם מרגישים, ראיתי חלק בוכים, מחבקים, זזים הצידה

ראיתי אותם מצלמים הכל – ראיתי ילדים גאים, כועסים שמעתי אותם שואלים...

מיידנק סיפור – מה הסיפור שלך?

סוף יום – נפגשנו לספר את "הסיפור שלי"

ואלה הגיבורים שלנו היום:

מוסיקה שלא היתה- איך זה יכול להיות...

סבתא שלי ניצולת השואה- שנפטרה לפני שבוע

יעקב, איש העדות שפגשתי בהכנה וניזכרתי בו כאן במיידנק

היהודים שהיו כאן

צריף הנעליים

בן הדוד של המדריכה רחל שעבד במחנה הארור הזה

מיידנק כמדבר – מדבר של סבל, זוועה, רוע כמה הרוע

מיידנק , סיפור

זה הסיפור שלי, שלנו

סיפור שאין לו סוףףףף

שלכם פרלי וצוות 2 , המסע לפולין, תשע"ד, 2014 

רונית צור - אמא של טל ושי, חלק ממשלחת רבין בפולין

שלום לכולם, אחרי יומיים עמוסים בתכנים, במראות וברגשות אני מוצאת לנכון לשתף אתכם כאמא מלווה בתחושות שלי. יתכן שאלו רק שלי ויתכן שחלקכם או רובכם שותפים לרגשות אלו.

בהתחלה הרגשתי עצב מאוד גדול, אח"כ העצב התחלף בכעס מאוד גדול. ביקרנו אתמול במיידנק והרגשתי כעס בעוצמות שמעולם לא הרגשתי. היום, ביקרנו במחנה ההשמדה בלז'ץ ואז לרגש הכעס החל לחלחל רגש הפחד. האם יתכן שזה יקרה שוב? איך נדאג שזה לא יקרה? האם המלחמה המתחוללת בימים אלו בארץ קשורה לזה? הרבה שאלות, הרבה רגשות מעורבים ולצערי מעט מאוד תשובות. 

רותם גליק - במהלך היום הרביעי של המסע

המסע לפולין,תשע"ד, יולי 2014

עברו כבר שלושה ימים,אנחנו בדיוק נמצאים בדרך לבורות הירי.

עד אתמול הייתי בטוחה שהמסע הזה קטן עלי,שהוא לא כזה קשה כמו שאומרים,

אבל אז הגענו למיידנק,שם ראיתי דברים קשים ביותר,דברים שזיעזעו אותי,

תמיד ידעתי מה קרה בשואה והייתי מודעת לסיפורי הזוועה,אבל אתמול ראיתי בעיניים שלי,וזה היה הרבה מעבר,הרגשתי את הכאב,הצלחתי לדמיין את מה שהם חוו.

במחנה ההשמדה הזה קיבלתי פרופורציות אחרות לגמרי,למדתי להעריך את הדברים ולא לרדוף אחרי עוד כל הזמן.חשבתי על המשפחה שלי,על סבתא שלי שחוותה את השואה בצורה קשה וזה חנק אותי,זה הכעיס אותי,זה העביר בי תחושות שלא ידעתי שקיימות בי..לדעת שתינוקות,ילדים בגילי,אנשים מבוגרים,חוו את כל הרוע הזה,ושאלתי את עצמי מאיפה כל השנאה הזו,מאיפה היכולת להתנהג בצורה המזוויעה הזו לבני אדם,איפה הלב?

אני כרגע נמצאת במקום שאני פשוט רוצה לראות עוד,לדעת עוד,כמה שיותר,מבלי לחסוך שום סיפור זוועתי,לדעת הכול ולהעביר הלאה.

אני גאה בעם שלי,כל בני עמי שחוו את השואה הם הגיבורים שלי,אני לא יכולה לסכם כרגע את המסע הזה עוד כי אני רק באמצע שלו אבל מה שאני כן יכולה להגיד זה שאני לא אתן לזה לקרות שוב,ולא אתן לאף אחד לשכוח את מה שקרה שם.

רותם גליק,יא5

פרלי ניניו - על וארשה

המסע לפולין , תשע"ד, יולי 2014  

בית הקברות בוורשה,

אוסף אפרורי של קודש שנשאר

יום אפרורי, בין קריר לקר,

מזג האויר כאילו מוציא מתוכינו את הבפנים

מעלינו חופה מעוננת

איתנו סיפורים שיוצרים "מזרק" שמטפטף את הבלתי נתפס

שקט, דממה

הגשם מתחזק

חופת העננים הופכת לחופת מטריות – כולנו כיפה אחת

צעד אחר צעד בין היסטוריה בלתי נתפסת

קבר, מצבה, קבר אחים, נר שכבה, צמיד יד "שובו אחים"

התקוה, יזכור, פרח, אבן, אדמה

גשם זלעפות, כאילו נפתחו שערי שמיים – שמיים בוכים

מישהו מוכן לקרוא קדיש?

"יתגדל ויתקדש שמי רבא..."

ניגבנו דמעות, נשארנו חבוקים תחת מטריות

אשר לעשר דקות הפכו את כולנו לחופה מעל הקברים

"יתגדל ויתקדש"

פרלי ניניו, המסע לפולין, תשע"ד, 2014  

לא ביקרנו היום על סט צילומים בהוליווד..

הבוקר התחיל בשעה מאד מוקדמת, השכמה ברבע לשש, ארוחת בוקר ב 6.30 – לא שעות שבני נוער מתורגלים בהן, בטח לא במהלך חודשי החופש הגדול. ובכל זאת – כולם התייצבו בזמן ערוכים ומוכנים להתחיל את היום שהן המורים המלווים והן המדריכים הגדירו כיום קשה ולא פשוט.

עזבנו את ורשה והתחלנו בנסיעה לכיוון לובלין. הנסיעה ארכה מספר שעות שבמהלכן צפינו באוטובוס בסרט 'הפסנתרן'. הסרט קיבל כעת משמעות נוספת – מעין סיכום של היומיים האחרונים שלנו בורשה. עכשיו שראינו את המקומות המדוברים ושמענו את כל הסיפורים הנוספים, היה יותר קל להתחיל להבין את שעבר על משפחת שפילמן מתחילת המלחמה ועד סופה.

כאשר הגענו ללובלין הגענו ל'ישיבת חכמי לובלין'. הישיבה היתה פעילה עד המלחמה ויצאו ממנה תלמידי חכמים רבים. בשנים האחרונות היא עברה שיפוץ ושחזור של המבנה הישן ולאחרונה עוברת הישיבה הסבה לבית מלון כאשר בית המדרש נשאר בקומה העליונה. שם ישבנו, שמענו מחיים על ההיסטוריה של המקום ועל חשיבותו ליהודים שחיו בפולין במאות שעברו וגם שמענו השלמות מאליאב שהסביר לכולנו על חייו של תלמיד חכם הלומד בישיבה.

ישבנו בחצר הישיבה לארוחת צהרים ארוזה שקיבלנו (4 כריכים, פרי, ופל, קולה) ועלינו על האוטובוסים בדרכנו למחנה ההשמדה מיידנק. כולנו לבשנו את חולצות המשלחת הלבנות ובכניסה למחנה כל קבוצה קיבלה 2 דגלים להסתובב עימם בגאווה בסיור במחנה.

המחנה ממוקם סמוך מאד לעיר לובלין, עד כדי כך סמוך שבתי העיר היום ממש גובלים בגדרות המחנה. לא כך היה הדבר בשנות המלחמה, אך עדיין ודאי שתושבי לובלין ידעו מה מתרחש במחונה. למדנו שהמחנה שהוקם מהווה כ 20% ממה שתוכנן להיבנות בעתיד;  שהיו למחנה שימושים שונים – מחנה שבויים, מחנה עבודה, מחנה מעבר, מחנה מאגר לכוח עבודה ובשנת 1943 גם למחנה השמדה.

המחנה מוקף בגדרות שמירה כפולות, בקצותיהן גדר תיל, ולאורכן 18 מגדלי שמירה. לכל אורך הסיור במחנה העבירה לנו המדריכה את כל המידע דרך עיניה של הלינה בירנבאום, אמו של יעקב גלעד ששרדה את מחנה מיידנק. זה הפך את הסיור למשהו הרבה יותר אישי שניתן להתחבר אליו. בכניסה למחנה עומדת אנדרטת אבן עצומה שמשרה על המסתכל עליה יראה. זאת כנראה מטרתה – לגרום לנכנס בשער המחנה לחשוב היטב – אנא פני מועדות?

התחלנו את הסיור בישבנו תחת האנדרטה ובתצפית על כל המחנה ואז נכנסו למחנה ברגל. המחנה גדול. גדול מאד. התחלנו אותו בביתן הרחצה והחיטוי. למדנו שבגז הציקלון B השתמשו בכלל לחיטוי בגדים, שזהו חומר שנועד להשמיד מזיקים. רק לאחר התייעלות של הגרמנים הפך הגז את שימושו להשמדת אנשים. למדנו שכאשר חדר המקלחת מצוייד בראשי מקלחת כמו שאנו מכירים היום, ראשי טוש, זה באמת היה חדר מקלחת עם מים זורמים. למדנו שכאשר השתמשו בגז הציקלון B, הוא השאיר שרידי צבע כחול על הקירות.

ופתאום אתה רואה מסביבך אנשים שמתחילים קצת לעכל, ולכעוס, ולחשוב – רגע, זה היה באמת, כל הסרטים שראינו והסיפורים ששמענו – כולם אמיתיים. איך זה היה יכול לקרות? והילדים כועסים ושואלים שאלות וחלקם בוכה וחלקם יוצא החוצה ורוצה להתבודד כי אינו יכול לשאת את כובד המחשבות . חלקם מתחבקים וחלקם שותקים ועוד יותר מסתגרים בתוך עצמם ומתכנסים במחשבותיהם.

המשכנו לסייר בצריפי המחנה שהציגו תמונות ומפות וסיפקו הסברים נוספים על התקופה. ו 2 הצריפים הקשים ביותר לביקור היו הצריף בו היו שורות שורות של תצוגת נעליים ישנות והצריף בו הוא דרגשים – צריף השינה. אין ספק שמראות אלה היו קשים לילדים וגם במהלך שיחות הערב שלנו עלה כמה פעמים הנושא של – יש לי הרגשה שהכל לא אמיתי , אני נמצא בתוך סט צילומים של סרט בהוליווד כי זה כל כך דומה לכל מה שראיתי עד כה בסרטים. זה בטוח מבויים – לא ייתכן שזה באמת קרה, לא ייתכן שהיה מקום כזה באמת, לא ניתן לחשוב על כך שהיו אנשים באמת כל כך אכזריים כמו מפקדי המחנה שסיפרו לנו עליהם, שכל כך התעללו באסירים והכבידו על חייהם עשרת מונים.

הילדים העלו כל כך הרבה שאלות וסביר להניח ששאלות רבות ימשיכו לעלות ולצוף בימים הבאים . תשובות – לא בטוח שיהיו להם. יכול להיות שלחלק מהילדים הדבר כל כך קשה להבנה משום גודל הארוע – איך אתה מסביר רצח של מליונים? איך אתה מסביר 800 איש בתוך צריף אחד עם 3 קומות של דרגשים? איך אתה מסביר את העובדה שהיו גרמנים שלא רק מילאו פקודות אלא גם יזמו והתעלו על מפקדיהם? איך אתה מסביר שרצחו גם ילדים? הם לא עשו שום דבר וחלק גדול מהגרמנים היה בעל משפחה.. איך אתה יכול להסביר את הגרמני שחזר הביתה מ'יום עבודה' במחנה למשפחתו, חיבק את ילדיו ואשתו, לאחר שעסק במהלך היום ברצח אנשים אחרים?? איך אתה מסביר את כל הדברים האלה?

מחנה מיידנק מחולק לאזורים הנקראים שדות. הסיור שעשינו היה בשדה 3. ביציאה משדה 3 נמצא פסל. הגרמנים החליטו לפעול לקישוט המחנה אך השאירו את ביצוע המשימה לאסיירם. אלה החליטו לבנות את פסל 3 הנשרים שמהווה את סמל המחתרת. בנוסף לכך, לקחו אפר אדם מהמשרפות וטמנו אותו בבסיס הפסל באופן שהגרמנים כלל לא ידעו. כך, באביב 1943, מוצב לו הפסל במחנה ומבלי שהגרמנים יודעים מכך – זו למעשה האנדרטה הראשונה לנספי מיידנק.

הסיור המשיך בביקור בקרמטוריום – קשה לראות ולחשוב על האסירים שטיפלו  כל יום בעשרות גופות עד שהביאו אותן לשריפה. בקצה המחנה נמצא הצד השני של האנדרטה – מצד אחד פסל מאיים ומטיל מורא ומצד שני הר עצום , כיפה מבטון מכסה עליו, שמכיל כ 7 טון אפר. על מדרגות כיפת הבטון התקיים הטקס שערכה הקבוצה של פרלי.

פרלי קראה קטע מאד מרגש שכתבה על אביה – ביקשתי ממנה לשתף גם אתכם ואני תקוה שהיא תעשה זאת מחר.

והגשם הגיע.

אני חייבת לציין שמהרגע שרגלינו דרכו במחנה, הורגשה בקבוצות אווירה של הוד והדר, כבוד למתים שניספו שם ובמקומות אחרים. ילדיכם רגישים ונפלאים, קשובים לחבריהם ולרגשות האחר, וזה מרגש לראות אותם.

חבקו את ילדיכם מרחוק, שלחו לעברם מחשבות מחזקות כי הם זקוקים להן.

להשתמע בערב שבת,

אסנת

בתום יום שני של המסע

לילה טוב לכולם,

כבר עשיתי ספוילר קטן כאשר שלחתי עדכון קצרצר בצהריים - אבל פשוט הגשם תפס אותנו בלתי מוכנים בעליל. אל דאגה - כולם יבשים, בריאים ושלמים, במיטותיהם.

התחלנו את הבוקר בהליכה מבית המלון לעבר שכונת מגורים. נכנסו לחצרות פנימיות של בתים בם גרות משפחות פולניות היום, ובתוך החצרות נמצאים שרידים מועטים של חומת הגטו. האזור בו ביקרנו הוא שריד של החומה הדרומית של הגטו - קיר בגובה של כ 4 מטר. 

במקום אחר בשכונה סמוכה נכנסנו לחצר פנימית אשר מוקפת מבני מגורים בצורת האות 'ח' - בחלק מן הדירות עד היום גרים תושבים, הבנין ישן ומט ליפול, קורות חיזוק תומכות בו מכל הצדדים. המדריכים סיפרו לנו שבחצר זו ובדירות המקיפות אותה גרו בו זמנית כ 1,500 יהודים - מספר מפחיד! חשבנו איך אנחנו, משלחת של קרוב ל 100 איש, תופסים חלק גדול מן החצר - איך יכול היה להיות אפשרי בכלל להכניס לשטח הזה עוד 14 מאות אנשים??? בלתי נתפס.

שמענו סיפורים רבים על כך שילדים רבים קיבלו על עצמם את הכורח להבריח החוצה דברי ערך כדי לסחור בם ולהחליף במזון; שמענו על השומרים הגרמנים שעמדו ליד פתחי ביוב שידעו שמשם יוצאים ילדים וארבו להם כדי לתפוס אותם בצאתם; שמענו על סחטנים שהיו גם הם ממתינים לילדים האלה שיצאו מן הגטו, וברגע שהיו יוצאים היו מבקשים מהם את כל דברי הערך שברשותם אחרת ימסרו אותם לידי הגסטפו.

הסתכלנו על מפת הגטו וניסינו להבין אותה. הגטו הקיף אזור שכלל כ 2.5% משטחה של העיר ורשה בעוד שמספר היהודים בעיר היה כ 30% ממספר התושבים. לשטח זה הובאו גם יהודים מחוץ לורשה - דבר שמאד מסביר את הצפיפות. מחוץ לגטו הושארו כנסיות וקו החשמלית שעבר ברחוב מרכזי בעיר. זה יצר מאין מובלעת ארית בתוך הגטו ויצר הפרדה בין חלקו הצפוני לחלקו הדרומי של הגטו. בשלבים מסויימים היה שער דרכו היו יכולים היהודים לעבור מחלק אחד לחלק השני, כאוות נפשם של השומרים הגרמנים ולפי רצונותיהם. בשלב מאוחר יותר של הכיבוש הנאצי, נבנה גשר מעל המובלעת מה שאפשר ליהודים מעבר חופשי בין שני חלקי הגטו. 

היום קיים אזכור למובלעת זו שבין שני חלקי הגטו בצורת יד זיכרון המציינת את שהיה במקום; פסי החשמלית שעברה במקום הושארו על מקומם למרות שהחשמלית כבר לא עוברת במקום והפסים אינם מובילים לשום מקום; במקום בו עמד הגשר עומדים כיום שני עמודי מתכת מחוברים בכבלי מתכת מלמעלה - תזכורת לעבר.

הגענו לסיור בבית העלמין היהודי של וארשה. מקום גדול ובו קברים רבים. בית העלמין פעיל משנת 1806 ובו קברים רבים ומצבות עליהן כתובות בפולנית, באידיש ואף בעברית. על חלק מן המצבות יש שירה, מילות שבח על הנפטר בשפה מליצית, אקרוס-תיכון עם שם הנפטר ועוד. שמענו סיפורים על מספר אנשים שקבורים שם ואף על כאלה שאינם קבורים שם אך הועמדה בבית העלמין מצבה לזכרם.

בית העלמין נראה מוזנח, המצבות בחלקן הגדול אינן מטופחות, טחב וירוקת מכסים אותן, קיסוס מטפס עליהן והעצים הירוקים מטילים צל גדול מעל. כל זה משרה אוירה ירוקה מאד על המתובנן.

בבית העלמין קיים גם קבר אחים, אליו הובאו גופות היהודים שנפטרו בגטו ולא יכלו להביא אותם לקבורה אישית. המדריכים הראו לנו תמונות כיצד העבירו את הגופות לקבר האחים. שמענו מהמדריכים כיצד כאשר היה נפטר אדם, לא היתה משפחתו מדווחת על פטירתו על מנת שיוכלו להמשיך ולקבל את הקצבת המזון שלו.

ליהודים, אגב, היתה הקצבת מזון של 180 קלוריות ביום. 

שמענו את הסיפור על אדם צ'רניאקוב, שהיה ראש היודנראט בגטו וארשה. אדם זה קבור בבית העלמין בוארשה למרות שהתאבד, וכידוע כאשר אדם מתאבד קוברים אותו מחוץ לגדר בית העלמין. ההחלטה לקבור אותו בפנים היתה משום שלפני שהתאבד השאיר מכתב ובו מסביר שהוא נוטל את חייו כדי שלא יצטרך למלא אחר צו הגרמנים לשלוח טרנספורט של מאות יהודים.

הטרנספורטים יצאו מכיכר השילוחים, האומשלג פלץ. ביקרנו במקום, בו קיימת כיום אנדרטה. באנדרטה רשומים 300 שמות של יהודים, המציינים את 300,000 האנשים שנשלחו משם לטרבלינקה. כל שם מייצג 1000 נרצחים. משם התחלנו את הסיור במסלול הגבורה, כאשר עוברים בנקודות שונות ובכל נקודה שומעים סיפור על דמות אחרת שהיתה חשובה והשאירה את חותמה בתקופת המלחמה.

סיימנו באנדרטה של רפפורט, אנדרטה זהה לזו שנמצאת ביד ושם. הצוות של סיגל ערך את הטקס במקום, קטעי קריאה, שירה, הנחת זר - ואת הכל בגשם כאשר כל המשלחת עומדת מולם, לבושה בחולצות המשלחת הלבנות ומקשיבה.

ריגשה אותי מאד אישה אחת שכאשר התחיל הטקס עברה במקום, ונעצרה. היא עמדה לידינו במהלך כל הטקס ולא הלכה גם אחרי שסיימנו לשיר את 'התקוה'. ביקשתי מיונה, המדריכה של אוטובוס 2 שדוברת פולנית, לשוחח עם האישה ולשאול אותה מדוע היא שם - היה לי ברור שהיא לא יהודיה ולא מבינה מילה ממה שמתרחש מולה, ובכל זאת היא שם, ובעיניה מבט כל כך מרגש שהיא גרמה לי לבכות.

יונה שוחחה עימה והתברר שהאישה בת 85, גדלה בלובלין ליד משפחה של יהודים שגורשה מהמקום. היא כבר הרבה שנים גרה בוארשה, חוושבת שצריך לכבד את כל בני האדם באשר הם, מאד שמחה על קיומה של מדינת ישראל, מאושרת לראות משלחות שמגיעות למקום, חושבת שצריך לשמר את הזכרון ולהמשיך לבוא ולספר את הסיפור של תקופת השואה כדי לא לשכוח - אישה פשוט מרגשת. אחרי הטקס יונה שוחחה עימה והניצוץ שעמד בעיניה כאשר הסתכלה על בני הנוער, הילדים שלכם, שהתאספו סביבנו ואמרה 'איזה ילדים יפים!' - פשוט מילא את ליבי גאווה. יש אנשים שכנראה גם אז היה להם אכפת ממה שקרה - לא כולם עמדו מן הצד והסתכלו, וגם היום בגיל 85 חשוב לה להגיע לטקסים שנערכים במקום ולהראות לנו שזה חשוב לה. דרך אגב, יש לה נכדה בשם מרים, אנקדוטה מעניינת.

זהו - עוד מעט חצות ומחר יום ארוך. וקשה. ומלא וגדוש.

אשתדל לכתוב בערב - לא מבטיחה.

שיהיה יום נפלא לכולם, ובאמת מקווים שיהיה כבר שקט

אסנת

הגשם מטפטף

הפעם קצר לפני הדיווחים שתקבלו מהילדים. הגענו לסיור בבית העלמין היהודי בוארשה כאשר פתאום נפתחו ארובות השמים וסופת ברד נפלה עלינו מבלי שציפינו לכך.
לפחות היו מטריות לחלק מן התלמידים...
היות והתחזית דיברה על גשם רק מחר הופתענו. בדרך להפסקת צהריים בקניון - לקנות אוכל... להתייבש... ואולי לקנות חולצה חדשה שתחליף את זו הרטובה...

אמשיך בערב..
בברכת יום יבש וקריר
אסנת

לילה ראשון בלי אמא ואבא

ערב טוב מוארשה

הגענו הבוקר אחרי 3.5 שעות באוויר ועוד קצת יותר משעה עיכוב בהמראה, עייפים אך שמחים לפגוש את הארץ החדשה שקידמה את פנינו במאור שמש והאמת - עם חום ולחות קצת פחותים ממה שציפינו להם.

יצאנו לאוטובוסים המפנקים והתחלנו בנסיעה לכיוון העיר.

למדנו שורשה הפכה לעיר הבירה של פולין במאה ה 16 וכי היא שוכנת על נהר הויסלה (בביטוי המקומי - ויסווה). במרכז העיר נסענו דרך שדרות ירושלים.

בתחילה ביקרנו בכיכר סאסקי שם נמצאת אנדרטת החייל האלמוני. האנדרטה ממוקמת בגן יפהפה עם מזרקה ובה פסלים מיוחדים, כל זה על שרידי ארמון שנחרב במלחמת העולם השניה. מקווה שיהיו מחר כמה תלמידים שיחלקו עמי את התמונות שצילמו ואוכל להעלות אותן כדי לתת לכם חרך הצצה ולהנות מהנוף המרהיב. האנדרטה מלווה במשמר צמוד 365 ימים בשנה 24 שעות ביממה, 2 חיילים אשר עומדים על משמרתם ומתחלפים בכל שעה עגולה. סביב אש התמיד עליה שומרים החיילים, על העמודים, מצויינים כל הקרבות בם השתתפו פולנים במהלך ההיסטוריה הפולנית. מעניין היה לראות את אפריל 1943, שם צוין מרד גטו ורשה - כי הרי היהודים שמרדו שם היו פולנים.

משם צעדנו ברגל לארמון התרבות שנבנה על ידי הרוסים עם כיבוש פולין על ידיהם לאחר המלחמה. כיום המקום משמש כמרכז תרבות עירוני. המבנה ממוקם במרכז העיר ומאד שונה באופיו מכל המבנים המודרניים הממוקמים מסביב.

ליד ארמון התרבות ממוקמת אנדרטת יאנוש קורצ'אק - אחת מני כמה שנפגוש במהלך המסע. המיקום לאנדרטה זו נבחר משום שבסמוך לה היה ממוקם בית היתומים במיקום האחרון שלו. היות והוא הועבר לבין קירות הגטו, וגבולות הגטו השתנו מספר פעמים במהלך השנים, היה צריך בכל פעם להעביר את בית היתומים למקום אחר.

בדרכנו פגשנו בכמה מקומות כיתוב מנחושת על שבילי המדרכה המציין כי פה עברה חומת הגטו.

לאחר הפסקת צהריים בגינה, כאשר קיבלנו ארוחות ארוזות (כריכים, שתיה, פרי וחטיף לכל אחד) הלכנו לכיוון בית הכנסת נוז'יק. זהו בית כנסת פעיל והיה מרגש מאד להיכנס לשם ולשמוע את התלמידים מצטרפים לשירת 'כל העולם כולו גשר צר מאד' וגם 'אדון עולם'. אשתדל לצרף וידאו - מצטערת מראש על איכות הצילום.

משם נסענו לעיר העתיקה, עברנו ברחובות ליד הבתים הצבעוניים ושמענו סיפורים על הפולקלור המקומי שהיו מעניינים אך לא אלאה אתכם בם בשעת לילה מאוחרת זו.

מחר יום ארוך - אשתדל לעדכן בסופו. שיהיה לכולנו לילה שקט

אסנת