פולין,
אופיר ברגה.
מליוני יהודים נרצחו, מליוני יהודים עברו התעללויות וזוועות,
מליוני יהודים ניתקו ממשפחותיהם ויקיריהם, מיליוני יהודים, ולכל אחד סיפור
אישי, עולם שלם וצבעוני שנבנה במשך שנים אבל בשנייה אחת יכול אותו העולם להישמד.
במשך המסע הזה מצאתי את עצמי מנסה לענות על שאלה אחת שחזרה בי, למה
דווקא אנחנו היהודים?
אולי אנחנו שונים ומוזרים משאר העמים? אולי עשינו מעשה בעבר והשואה
היא העונש שלנו?
אולי זו באמת אידיאולוגיה שהלכה והוקצנה לרמות שגרמו לאנשים לאבד צלם
אנוש?
כל יום שעבר וכל מידע שקיבלנו רק גרמו לי לכעס ובלבול, הייתי בטוחה
שהיות ואני יהודיה אני חייבת למצוא את התשובה.
ואז עצרתי לרגע, חזרתי על שבעת הימים האחרונים שעברו עלי, כל הסיפורים
הקשים ששמענו מחנות ההשמדה שבהם ביקרנו והתמונות שנחרצו בגורלנו אבל ראיתי דבר
נוסף,במשך כל המסע הזה קיימנו טקסים מרגשים, התרגשנו ביחד בכינו ביחד, לבשנו
חולצות לבנות של המשלחת ונופפנו בדגלי ישראל.
פה הבנתי שאת התשובה שלי לשאלה לא מצאתי ואולי לא אמצע גם בעוד זמן
רב, אבל מצאתי משהו אחר, מצאתי עם מאוחד עם שעבר השמדה נוראית וכיום הוא חי בארץ
משלו עם זכויות משלו, ואני? גאה להיות חלק מהעם הזה ולגלות עוד הרבה דברים כמו
שגיליתי על עצמי ועל העם שלי כאחד במסע הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה